אדוני השר וחבר הקבינט.
בעוד כמה שנים הבן או הבת שלך יגדלו. יתחילו לקרוא ולשמוע על הקורות את הארץ הזאת. הם ישמעו גם על המחדל הענק של השבעה באוקטובר.
והם יתחילו לשאול שאלות קשות שרק ילדים יודעים לשאול.
"אבא, זה נכון שפעם אנשים רעים חטפו אנשים טובים ושמו אותם בתוך מנהרות?"
אתה תהנהן והילד שלך ימשיך וישאל
"והאנשים הללו היו בנים ובנות שלנו, זאת אומרת ישראלים כמונו?"
"נכון. זה באמת קרה." אתה תענה.
"יכול להיות שחלק מהם לא חזרו אף פעם, וחלק מהם גם מתו שם ולא החזירו את הגופות שלהם? "
" נכון בני. זה באמת קרה, לצערינו. "
" אבא, אל תכעס על כל השאלות שלי בבקשה. יש דברים שאני לא מצליח להבין וחשבתי שאתה תוכל לעזור לי. "
" תשאל כל מה שבא לך, אנסה לענות לך בכנות. " אתה תגיד.
" הייתי קטן בתקופה הנוראית הזאת ולא הבנתי ממש הכל אבל אם אני לא טועה, אתה היית שר בממשלה וחבר הקבינט."
אתה תסתכל על הילד שלך וכבר לא תהיה כל כך מרוצה מהכיוון של השאלות שלו.
" לאן אתה חותר עם השאלות האלה, ילד? "
ואז ילדך יביט בך כשדמעות מצעפות את עיניו וישאל
" אבא, למה לא החזרת אותם? היה לך המון כח בידיים. היית שר בממשלת ישראל וחבר קבינט. למה, למה? "
העבר הלא רחוק מתחיל לרדוף אותך דרך בנך המתגבר שמבין עכשיו שאבא שלו שהיה אמור להיות לו לדוגמה ומופת, כבר לא כל כך כזה.
"תבין ילד, זה לא היה כזה פשוט. היו בעיות אחרות שצריך לטפל בהם בממשלה ובמדינה.... "
" בעיות אחרות? בעיות אחרות? יותר חשובות מהחטופים הנמקים במנהרות?"
את המשפטים האחרונים הללו הבן שלך כבר יצעק.
"רגע, לא. תקשיב... היינו בזמן מלחמה והאויב היה רע ואכזר. ו..."
הדמעות כבר יזלגו מעיניו של בנך בשלב הזה.
" חבל שלא חטפו אותי!
אולי היית מתאמץ קצת יותר בשביל להחזיר אותי.
עכשיו אני כבר ממש מתבייש להגיד שאתה אבא שלי! "
(פיני שופן)
בינתיים עד שזה יקרה אני בוש ונכלם שערימת חדלי אישים גוזרים גורלות של אחיהם בשבי. לא יהיה עתיד לעם הזה אם ככה ייראו המנהיגים שלו!
השבמחק